<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין הכהנים</h1>
<h2>דף נז.</h2>
לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבא אלקוט עצמות פלוני. וגרסינן בנזירות (מ"ב ב') כהן שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו יכול יהא חייב תלמוד לומר להחלו מי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד, והוינן בה ממתניתין דתנן היה מטמא למתים כל היום כולו אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי והא מיטמא וקאי, ואמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב ולא אמרינן הא מיטמא וקאי הוא, ומפרקינן לה דכי אמרינן הושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו פטור בחבורי אדם במת, אבל פירש ממתו ונגע במת אחר חייב, וטעמא דמלתא משום דמוסיף טומאה על עצמו, שהאדם כשהוא תפוס במת הנוגע בו כנוגע במת עצמו ונעשה אב הטומאה, וכשפירש מן המת הוא עצמו אב הטומאה והנוגע בו ראשון לטומאה, נמצא נוגע במת לאחר שפירש ממתו מוסיף טומאה על עצמו לפיכך הוא חייב, אבל התפוס במתו ונגע במת אחר כיון שאינו מוסיף טומאה על טומאתו פטור דכתיב להחלו יצא זה שמחולל ועומד, ולא תימא פטור דקאמרינן אבל אסור הוא, אלא מותר לכתחלה, דתניא באבל (פ"ד) היה עומד וקובר את מתו עד שהוא בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר, פירש ה"ז לא יטמא, נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור"ע פוטר, נטמא לאחר אותו היום הכל מודים שהוא חייב מפני שהוא סותר יום אחד, פי' לר"ע לעולם לא קרינא ביה להחלו אא"כ מוסיף ימי טומאה על עצמו, א"נ ס"ל טומאה בחיבורין לאו דאורייתא.
והלכתא כר"ט דקיי"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם, ותנן אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת ואע"ג דמיטמא וקאי, ועוד דרב הונא דהוא אמורא קאי כותיה, ועוד דסוגיין פ' ידיעות הטומאה (שבועות י"ז א') בענין נזיר בקבר כר"ט אתיא, הילכך הלכה כר"ט, ובודאי דלענין איסורא אפי' ר"ע מודה כדקתני רישא פירש ה"ז לא יטמא ולא פליג ר"ע, ותני עלה התם באבל (פ"ד) כהן שנטמא לקרובים אל יטמא לאחרים אפי' בו ביום, במה דברים אמורים בזמן שיש בהן כדי מטה וקובריה אבל אם אין שם כדי מטה וקובריה ה"ז יטמא, נטמא ובא כדי מטה וקובריה הרי זה פורש לו למקום טהרה, היו שם שני דרכים אחת קרובה וטמאה ואחת רחוקה וטהורה אם היו העם הולכין ברחוקה הולך לו ברחוקה עמהם ואם לאו ילך בקרובה מפני כבוד העם. שמעינן מינה דלא פליג ר"ע ברישא דאל יטמא לאחרים אפי' בו ביום, דמיפטר הוא דפטר ממלקות אבל איסורא מדרבנן איכא משום דכל שלא בחבורן מוסיף טומאה הוא. ועוד מצאתי במסכת נזיר בפרק ג' מינים [ירושלמי פ"ג ה"ה] שהברייתא הזו שנויה שם בחילוף, יצא ונכנס ר"ט פוטר ור"ע מחייב, אמר לו ר"ט וכי מה הוסיף זה חילול על חילולו, אמר לו ר"ע בשעה שהיה שם טמא טומאתו שבעה, פירש טמא טומאת ערב, יצא ונכנס טמא טומאת שבעה, א"ל ר"ט עקיבא כל הפורש ממך כפורש מן החיים. והרי לפי זה הלשון כל שכן שהדבר פשוט שהלכה כדברי המחייב.
ושמעינן מהני שאין כהנים נכנסין לבית הקברות לקבור מתים שלהם, שאפי' היה תפוס בהן בכניסה ובחבורין שהוא מותר להטמא לאחרים, כשהוא פורש מהן לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ואסור. לפיכך משפחות של כהונה עושין שכונת קברות שלהם בסוף בית הקברות, וכל כהן שמת לו מת קובר בסוף השכונה כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמא בקברות אחרים, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. אבל ר"ת ז"ל היה אומר שהלכה כר"ע בנטמא בו ביום שהוא פטור, ומתיר כניסת כהנים לבית הקברות, שאפילו היה ר"ע אוסר טומאתן בו ביום הוא מדבריהם, וגדול כבוד מתו שדוחה ל"ת של דבריהם. ומייתי לה ממה ששנינו בפרק דם הנדה (נ"ז א') בכותיים נאמנים לומר קברנו שם את הנפלים או לא קברנו והוינן בה והא לית להו לפני עור לא תתן מכשול אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן בכהן שלהם עומד שם, ודלמא כהן טמא הוא, דנקיט תרומה בידיה, ודלמא תרומה טמאה היא, דקא אכיל מינה, אלמא שרי לכהן טמא לעמוד במקום הקבר. ואני תמה על זו הראיה מה לנו ללמוד הלכה מן הכותי הזה, אם הם סבורים כדעת ר"ע אנו נפסוק הלכה כמותן, ושמא כך הם דורשין להחלו בכל כהן טמא ואפילו נטמא למחר, ולית להו מדרש לה יטמא ואינו מיטמא לאחרים עמה, ומשום הכי מקשינן ודלמא כהן טמא הוא ותוספת טומאה לדידהו לית להו. אבל הסוגיות שהזכרנו כולן כדברי ר"ט הן והלכה כמותו.
והא דקתני התם באבל היו שם שני דרכים כו' והוינן בה בגמ' בפ' מי שמתו (ברכות י"ט ב') עלה דההיא דאמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק דכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, ומתרצינן עלה תרגמא ר' אבא בבית הפרס דרבנן כלומר דכבוד הבריות דוחה ל"ת של דבריהם ואינו דוחה ל"ת של תורה.
ואיכא לעיוני בההיא שמעתא, דהדרינן התם ואקשינן ת"ש ולאחותו מה ת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול אף למת מצוה כן ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מיטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, ומפרקינן שאני התם דכתיב ולאחותו, ואקשינן ונגמר מינה, שב ואל תעשה שאני, הדין הוא גמרא דכתיבא בנוסחי, ואיכא נוסחי עתיקי דמוספי וגרסי וכי תימא נילף מנזיר מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכ"ת נילף מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל, ורבינו האי גאון ז"ל כך כתב בפירושיו. והשתא משמע לפום הני נוסחי דכל לאוי דטומאה נדחין מפני כבוד הבריות, דכולהו לאוין שאינן שוין בכל הן, ואידחיא לה כולה סוגיא דלעיל דבא בטמאה באין עמו בטמאה אפי' בטומאה דאורייתא, ומדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל אפי' בשאין בהם פותח טפח ודאי דהיא טומאה דאורייתא, וזו קולא קשה מאד.
ברם נראין דברי רש"י ז"ל שכתב ומטומאה גופה שהותרה לכהן ולנזיר לטמא למת מצוה דלאו שב ואל תעשה הוא, היינו טעמא דלא גמרינן, דהתם לאו כבוד הבריות דחי את ל"ת דידי' דמעיקרא כשנכתב לא תעשה דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים בכהן הדיוט, אבל השבת אבדה ופסח לכל ישראל נאמרו ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות, ע"כ דבריו ז"ל. פי' לפירושו דלאו דכהן כיון דליתיה אלא לאו דלא יטמא ומפיק מיניה מת מצוה, הא ליתיה ללאו אלא בשאר מתים, לא יטמא אלא למת מצוה או לקרובים, וכה"ג לאו דיחוי הוא דחד שמא הוא, ולא מיקיים האי אלא בדעבר על האי, אין קבורת מת מצוה בלא טומאה לעולם, אבל עשה דפסח אי נמי סדין בציצית, כיון דעשה דפסח ולאו דכלאים משאר מצות הוא, כי אתי עשה דמת מצוה או דציצית ודחי להו כי האי גוונא מיקרי דיחוי, דהא איהו גופיה מצי למיעבד מצוה דפסח וציצית כי לא עבר עלייהו כלום, הילכך כי עבר עלייהו בלאו אי נמי בעשה, מצוה הוא דדחיא להו.
ודמיא הא מילתא לההיא מילתא דמס' יבמות (ז' א') דאמרי' התם שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ויבמה האסורה עליו איסור ערוה אינה עולה ליבום, והיא גופה מצות יבום ל"ת של כרת הוא, דאשת אח כרת יש בה, אלא עשה דיבמה לגבי לאו דאשת אח לא מיקרי דיחוי דהא ליתי' אלא בהכי, וערות אשת אחיך לא תגלה אלא במקום [נ"א בכת"י, אלא במקום שיש בנים, ולגי' זו צ"ל: הא במקום שאין בנים לייבם כו'.] שאין בנים ליבום, וליתי' לכרת ולא ללאו בהכי דהא לא מצי מיבם אלא בהכי. וה"נ לגבי שבת אשכחן עבודה דדחיא שבת ולא גמרינן מהתם דאתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת משום דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל הוא וליתי' ללאו בהכי, והכי נמי לענין כ"ג ונזיר ליכא למיגמר מינה דכבוד הבריות לידחי ל"ת דכלאים ודשאר מצות, וא"ת ל"ת דטומאה מיהת לידחי, כגון בא בטמאה באין עמו בטמאה אפי' בטומאה דאורייתא, דהכא והכא כבוד הבריות הוא, כיון דליכא למיגמר שאר לאוין מיניה דין מיוחד הוא כמת מצוה דומיא דקרובים, ולא ילפינן מיניה אלא בדלא אפשר אלא ביה, שכך התיר הכתוב מת שאין לו קוברין.
ועכשיו עמדה הסוגיא שאין כבוד הבריות דוחה ל"ת של תורה, אבל של דבריהם דוחה הוא כמשמעה וכהצעתה.
וכבר היו מתירין כניסת כהנים לבית הקברות מפני זה שאמרו שם בגמ' בפ' מי שמתו (י"ט ב') מדלגין היינו ע"ג ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל, משום דרוב ארונות יש בהן פותח טפח ומיעוט אין בהם וגזרו על שיש בהן אטו אין בהן ומשום כבוד הבריות לא גזרו רבנן, וזה הטעם מתיר להם כניסת כהנים לבית הקברות לכבוד מתי מצוה שלהם דאיסור של דבריהם הוא ונדחה מפני כבוד הבריות, ולזו הדעת אף כהנים אחרים יכנסו עמו כענין שאמרו בא בטמאה באין עמו בטמאה בבית הפרס דרבנן משום כבודו, וזה ההיתר אפשר היה לפי מה שהיו רבותינו ז"ל נוהגין בדרכי קבורה שהיו עושין ארונות שיש בהן חלל טפח ויש ביציאתן פותח טפח ולא היתה טומאה בוקעת ועולה, אבל עכשיו לפי מה שנוהגין דורות הללו לעשות קברים סתומים אפי' יש בהן חלל טפח כיון שאין ביציאתן פותח טפח טומאה בוקעת מהן ועולה, ומשניות מפורשות הן דתנן בפ' שלישי ממס' אהלות (מ"ז) ביב שהוא קמור תחת הבית, יש בו פותח טפח ויש ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה ליכנס, יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך טומאה לצאת ואין דרכה ליכנס. אין בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טמא, ופי' ביב שהוא קמור, שראשו אחד כנוס לתוך הבית ויש בביב פותח טפח וביציאתו כלומר בפתח שלו פותח טפח, טומאה בתוכו הבית טהור, אבל יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח טומאה בתוכו אפילו אינה כנגד הבית אלא בראשו האחר שהוא חוץ לבית, הבית טמא לפי שהטומאה מתפשטת בכל הבית הואיל ויש בו פותח טפח ואינה יכולה לצאת לפי שאין ביציאתו פותח טפח והיא בוקעת ועולה, ואם אין בו פותח טפח ויש ביציאתו פותח טפח וטומאה בתוכו, אינה בוקעת ועולה אלא כנגד הטומאה, לפיכך אם היתה הטומאה חוץ לבית בראש הביב היוצא הבית טהור. וכן שנינו שם (פ"ז מ"א) נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדים טהור מפני שהטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת, אם היה מקום הטומאה טפח על טפח על רום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא מפני שהיא כקבר סתום, וטומאה דאורייתא היא דתניא בספרי כל הבא אל האהל דרך פתחו הוא מטמא ואינו מטמא כל סביביו כשהוא פתוח, ומכאן אתה דן לקבר כו', ותניא נמי התם או בקבר זה קבר סתום או אינו אלא פתוח אמרת ק"ו ומה אהל שמקבל טומאה אינו מטמא כל סביביו כשהוא פתוח וכו', שמעינן מינה דקבר סתום מטמא כל סביביו ומטמא באהל, וכן אמרו בגמ' בפ' (לא יחפור) [השותפין] (י"ב ב') בבית סתום פרץ פצימיו מטמא כל סביביו. ועכשיו נתברר מה שהזהרנו על הכהנים שלא ליכנס לבית הקברות לקבורת מתים שלהם, וכן הלכה.
